When my wife told me she was pregnant, I got that stomach-churning sensation that hits you on a plunging roller coaster. I was excited, yes, but... oh my God. Parenting was for, well, parents.
So here I stand, bug-eyed and sweating buckets like some poorly-drawn cartoon character, the question marks floating in the air around my head while I try to prepare myself for the complete care and responsibility of another living being besides my cat. I'm responsible for making sure this little human doesn't grow up and turn into a complete monster. If the child turns out a social moron-- my fault. If the babe can't find Luxembourg on the map, blame me for not providing a better education. They'll need therapy, and of course that will be on my head too. So many opportunities for wrong turns!
I remember the day my father sat me down and awkwardly told me about the birds and the bees; it was perhaps the most excruciating and embarrassing half hour of both our lives. I can't do that to another human being.
Maybe I'm getting a little ahead of myself here. I can do this, I say; I'll be a great father. My child will be reared a well-rounded, educated, upstanding citizen of the world, and he or she won't hate me.
And then I imagine the baby, still safe within the confines of my wife's belly, suddenly opening an alarmed eye as the thought enters his or her mind: "What if my dad just can't hack it? | כשאשתי סיפרה לי שהיא בהריון נתקפתי אותה תחושה מהפכת-קרביים, המכה בך כשאתה צולל לתהום ברכבת הרים. כן, הייתי נרגש, אבל... אוי אלוהים. הורות זה משהו בשביל, נו, הורים.
אז הנה אני עומד, פעור עיניים ומגיר נהרות של זיעה כמו דמות מאוירת-גרוע מסרט מצויר, סימני השאלה מרחפים באוויר סביב ראשי כשאני מנסה להכין את עצמי לדאגה ולאחריות המוחלטת ליצור חי נוסף מלבד החתול שלי. אני אחראי לוודא שבן האנוש הקטן הזה לא יגדל ויהפוך למפלצת מושלמת. אם הילד ייצא עם פיגור חברתי – אשמתי. אם הזאטוט לא יצליח למצוא את לוכסמבורג על המפה, תתבעו אותי על שלא הענקתי לו חינוך טוב יותר. הוא יצטרך טיפול פסיכולוגי וכמובן שגם זה יהיה על מצפוני. כל כך הרבה הזדמנויות לתעות בדרך!
אני זוכר את היום בו אבא שלי הושיב אותי וסיפר לי באי-נוחות על הציפורים והדבורים. זו הייתה אולי מחצית השעה המייסרת והמביכה ביותר בחיי שנינו. אני לא יכול לעשות את זה לבן אנוש אחר.
אולי אני קצת נסחף כאן. אני יכול לעשות את זה, אני אומר. אני אהיה אבא נהדר. הילד שלי יגדל להיות אזרח העולם זקוף-קומה, מחונך וחטוב, והוא לא ישנא אותי.
ואז אני מדמיין את התינוק, עדיין שוכן לבטח בבטנה של אשתי, פותח לפתע עין חרדה כשהמחשבה עולה במוחו: "מה אם לאבא שלי פשוט אין את זה?"
|