This site uses cookies.
Some of these cookies are essential to the operation of the site,
while others help to improve your experience by providing insights into how the site is being used.
For more information, please see the ProZ.com privacy policy.
Freelance translator and/or interpreter, Verified member
Data security
This person has a SecurePRO™ card. Because this person is not a ProZ.com Plus subscriber, to view his or her SecurePRO™ card you must be a ProZ.com Business member or Plus subscriber.
Affiliations
This person is not affiliated with any business or Blue Board record at ProZ.com.
English to Hebrew: Excerpt from the book "Days of Our Years" by Pierre Van Paassen General field: Other Detailed field: History
Source text - English [p. 360] Upon receipt of Mr. Vincent Sheean's dispatch from Jerusalem, wherein a minor disturbance at the Wailing Wall was attributed to the provocative attitude of young "Jewish Fascists", the publisher of my paper, no doubt perturbed by the storm of indignation the story produced in American Jewish circles, instructed me to proceed posthaste from Paris to Palestine and investigate. The New York Jewish community, which had for years been thoroughly informed on day-by-day events in the Holy Land by a corps of resident correspondents representing the three great Yiddish dailies, unanimously rejected Mr. Sheean's interpretation that a parade by a troop of Jewish boy scouts in the vicinity of the Wailing Wall had been responsible for the outbreak of the disturbances. That incident, these journals argued (and they were subsequently proved correct), had been a mere subterfuge on which the Arabs had seized to bring their long-smoldering revolt to a head. In fact, no person even superficially acquainted with Jewish aims in the Holy Land and with the eminently humane record the Jews had established in their dealings with the Arabs, could possibly believe that the Palestinian Jews in one moment deliberately destroyed what hey had striven for long years to establish: a close collaboration with the Arab population as the sole basis for a successful restoration of the Jewish land.
Those who remembered what had happened eight years earlier realized at once that the party of Arab landlords, headed by the Mufti of Jerusalem who had been sentenced to ten years of hard labor in 1921 for incitement to riot and soon thereafter amnestied by a Jewish High Commissioner, had returned to the attack. The flag-waving incident at the Wall had been as good a device as any to throw sand in the eyes of public opinion. Clever propagandists could easily – and did – magnify this intrinsically insignificant demonstration on the part of children into a challenge of Jewish chauvinists. The Mufti had carefully prepared the stage for what was to follow: early in the upheaval of 1929 foreign public opinion was provided with a false premise on which to judge later developments.
The riots of 1921 had given a first intimation that certain influential Palestinian Arabs, were not in agreement with King Feisal of Iraq, who, as chief spokesman of the Arabic peoples at the Peace Conference in Paris, had expressed his entire satisfaction with the international plan to set aside Palestine as a National Home for the Jewish people. Feisal, who was unquestionably the ablest of the Arab chiefs, had welcomed the Jew back to the Near East, convinced that his return would prove a real blessing to the Arabs. Scarcely had Feisal spoken when the Palestinian Arabs rioted. However, that was nine years ago, in 1929. Time, the great healer, had produced a general prosperity in the country, and the oppositional elements to Jewish colonization were thought to have dwindled to an insignificant proportion. The Arab masses were thought to be reconciled to the Jew who had actually proved their benefactor. However, the year 1929 was to demonstrate that this sanguine expectation was ill-founded. The Arab landlord class reasserted its stranglehold on the Arab masses and launched them in a bloody assault against the Jewish community. In the late summer of that year, while delegates to the Zionist World Congress in Zurich were singing for joy when an influential section of non-Zionist Jewry decided to join in the building of the National Home, the Mufti of Jerusalem tried to drown the hopeful beginnings of the great Jewish experiment in a sea of blood.
Why were these bloody outbreaks against the Jews in Palestine occurring at almost regular intervals? Who was the Mufti? Why did England permit this upstart madman, who was a government officeholder, to wreck a scheme that England had promised to bring to a successful issue? Were the Zionists trying to force something down the Arab's throat? Was the Jew pushing the Arab off the land? And if so, was the British overlord permitting that injustice to be perpetrated on the original inhabitants of the country, the people whose civic and religious rights he was pledged to protect under the very terms of the Balfour Declaration? What role was England playing in Palestine? And finally, was British power, which holds millions in India within bounds of law and order, insufficient to cope with a few thousand rioting Arabs in Palestine?
I had been sent to investigate these questions in 1929. I admit that I was sympathetic to the aims of the Jewish national movement of which the rebuilding of Palestine is the central motif. The idea of Palestine's redemption seemed a fascinating adventure to me. To behold the land of Jesus rise again from the dust was something to which I looked forward with anticipation. In order to wrest this land from the hands of the Moslem, all Christendom had once faced East. Of course, I was not looking forward to a new Crusade. I entertained no feeling of antipathy towards the Arabs. On the contrary, I commiserated deeply with their hard lot under Turkish domination and under a rapacious landlord class of feudal nobles. But I agreed with Lord Cecil, Smuts, and Lloyd George that Palestine's liberation from the Turkish yoke was one of the few really worth-while things born out of the Great War. As the son of a Bible people, I looked forward with lively anticipation towards the fulfillment of the age-old dream of the Jewish people. But I was unwilling that the Hebraic Renaissance should come about at the expense of the Palestinian Arabs. If Jewish nationalism should have attempted to grow strong by discriminating against the Arabs, I would have been willing to champion the cause of the Arabs.
It will perhaps be argued that the objectivity of my approach to the Palestinian problem was vitiated by a pre-existent sympathy with the aims of the Jewish national movement. The Arab leaders took this view at once when they became aware of the nature of my published observations in the American press. The Mufti of Jerusalem led off with a vehement denunciation in the Arabic newspapers of Palestine, Syria and Egypt. I was called "a hireling of the Jews who had been sent to concoct anti-Arabic propaganda." The press campaign for my expulsion from the Holy Land was too clearly an attempt to divert public attention from the implications of the murderous assault upon peaceful Jewish settlements to have merited a refutation. Not my journalistic activity in the Holy Land, but, rather, the Mufti's personal share of responsibility in the massacre was one of the things that required investigation. I would therefore not have paid the slightest notice to that personage's verbal fulminations, considering that I had merely done my duty in pointing to him as the evil puppeteer in the bloody disturbances, if it were not that I began to receive telephone calls and anonymous letters threatening me with violence and even death. They were not idle threats, either. On two occasions I was fired on by Arab snipers. I owed my life to the presence of mind of my friend, Captain Marek Schwartz, and his chauffeur, Menachem Katan, who had managed to circumvent one ambush which had been prepared in the neighborhood of Lifta and another one near Bethlehem. On both occasions, we had come safely through the shower of bullets that beat down on our car. But when I reported the second attack to the commander of the British police post in Hebron, this gentleman, a certain Captain Saunders, remarked: "I should think that half the fun of being a journalist is to go about unarmed and still come through these scrapes unscathed. Moreover," he added, "why do these things happen to you? I have received no complaints from your colleagues of the press in Jerusalem."
Upon my return to Jerusalem that day something flew past my head as I was about to enter the hotel. I saw a dagger quivering in the doorpost. Had it not been that some boys of the Haganah, the Jewish Self-Defense Corps, voluntarily constituted themselves into a bodyguard, the intimation of the Palestine government (in the latter part of September) that my further presence in Palestine was undesirable would, I feel, have been quite unnecessary.
I believe my offense was that I took nothing for granted. I did not depend on press handouts from either the Jewish or the Arabic propaganda bureaus. I questioned everybody, from the Mufti down to the most destitute Arabic peasants in the country and the murderous hooligans in the jails of Hebron and Jerusalem who had been caught, their blood-dripping knives in hand. Only when I refused to accept the explanations of a "spontaneous" uprising against Jews, with which the Mufti and his agents and spokesmen sought to impress foreign correspondents, in several instances quite successfully, did the Mufti denounce me as a hireling of the Jews and did I become persona non grata at Government House. The coincidence was significant!
Translation - Hebrew עם קבלת הודעתו של מר וינסנט שיאן מירושלים, שם יוחסה התפרצות שולית בכותל המערבי להתגרות של "פשיסטים יהודים" צעירים, הורה לי המו"ל של העיתון שלי, ללא ספק בהשפעת סערת הרוחות שהסיפור עורר בקרב חוגים יהודים אמריקנים, לצאת במהירות מפריז לפלשתינה ולבדוק מה קרה. הקהילה היהודית בניו יורק, שהיתה רגילה מזה שנים רבות לקבל דיווחים מקיפים וסדירים על הארועים בארץ הקודש באמצעות סגל של כתבים מקומיים, נציגי שלושת העיתונים היומיים הגדולים ביידיש, דחתה פה אחד את פרשנותו של מר שיאן שתהלוכה של בני נוער באזור הכותל היא שגרמה לפרוץ המהומות. המקרה ההוא, טענו העיתונים הללו (ואחר כך הוכח שהם צדקו), היה רק תואנת שווא ששימשה לערבים כדי להלהיט את זעם ההמונים שרחש מזה זמן רב מתחת לפני השטח ולהביאו לכדי התפרצות. למעשה, אף אחד שהכיר ולו הכרות שטחית את מטרות היהודים בארץ הקודש ואת ההתנהלות ההומנית המובהקת שלהם מול הערבים, לא יכול היה להאמין בשום אופן שיהודי פלשתינה יהרסו בבת אחת ובמזיד את מה שטרחו כל כך במשך שנים לבסס: שיתוף פעולה קרוב עם האוכלוסיה הערבית כבסיס היחידי שיאפשר את הקמתה המחודשת של ארץ היהודים.
אלה שזכרו מה התרחש שמונה שנים קודם לכן הבינו מיד שחבורת בעלי הקרקעות הערבים בראשות המופתי של ירושלים, שנדון לעשר שנות עבודת פרך ב-1921 בגלל הסתה לפרעות וכעבור זמן קצר קיבל חנינה על-ידי נציב עליון יהודי, חזר לסורו והתקיף שוב. מקרה הנפת הדגל בכותל שימש כאמתלה טובה לזריית חול בעיני דעת הקהל. תועמלנים ממולחים יכלו בקלות – וכך עשו – לנפח את ההפגנה חסרת החשיבות הזאת שנערכה על-ידי ילדים ולהציגה כהתגרות של שוביניסטים יהודים. המופתי הכין בקפדנות את הבמה לקראת הבאות: בראשית ההתפרצות של 1929 סופקה לדעת הקהל בעולם הנחה כוזבת לפיה יישפטו התפתחויות מאוחרות יותר.
המהומות של 1921 היוו רמז ראשון לכך שבעלי השפעה מסוימים מקרב ערביי פלשתינה חלקו על המלך פייסל מעיראק, שכדובר ראשי של העמים הערביים בוועידת השלום בפריז ביטא את שביעות רצונו המלאה לנוכח התכנית הבינלאומית להקצות את פלשתינה כבית לאומי לעם היהודי. פייסל, שללא ספק היה הכשיר ביותר מבין מנהיגי הערבים, קידם בברכה את היהודי השב אל המזרח התיכון, בהיותו משוכנע ששיבתו תביא ברכה אמיתית לערבים. פייסל בקושי הספיק להתבטא וכבר פרצו הערבים במהומות. אך זה קרה לפני תשע שנים, ב-1929. הזמן, המרפא הגדול, הביא לשגשוג כללי בארץ, והיסודות המתנגדים לקולוניזציה היהודית התדלדלו, לכאורה, לאחוזים לא משמעותיים. ההמונים הערביים, כך סברו, השלימו עם היהודי שהסתמן למעשה כגורם שהשפעתו מיטיבה. אך שנת 1929 המחישה שציפייה אופטימית זו הייתה חסרת יסוד. מעמד בעלי הבתים הערבים חזר והמחיש את אחיזתו החונקת על המוני הערבים ושיסה אותם למתקפת דמים נגד הקהילה היהודית. בשלהי הקיץ באותה שנה, כאשר שליחי הקונגרס הציוני העולמי בציריך שרו בהתלהבות וחגגו את הצטרפותה של סיעה רבת השפעה מקרב היהדות הלא-ציונית אל מפעל הבית הלאומי, ניסה המופתי של ירושלים להטביע בנהרות דם את ראשיתו המבטיחה של הניסוי היהודי הכביר.
מדוע התרחשו התפרצויות הדמים הללו נגד היהודים בפלשתינה לעתים מזומנות כמעט? מי היה המופתי? למה הרשתה אנגליה למטורף הזה, הפקיד הממשלתי שעלה לגדולה, להרוס את התכנית שאנגליה הבטיחה להביאה לסיום מוצלח? האם ניסו הציונים לכפות על הערבים משהו כנגד רצונם? האם דחק היהודי את הערבי מאדמתו? ואם כך, האם איפשר האדון הבריטי לאי הצדק הזה להתרחש נגד בני הארץ המקוריים, האנשים שעל זכויותיהם האזרחיות והדתיות הוא התחייב להגן בכפוף לאותם הסייגים של הצהרת בלפור? מה היה תפקידם של האנגלים בפלשתינה? ולבסוף, האם לא הספיקה העוצמה הבריטית, שהחזיקה מליונים רבים בהודו בגבולות החוק והסדר, להתמודדות עם כמה אלפי ערבים מתפרעים בפלשתינה?
את השאלות הללו נשלחתי לחקור ב-1929. אני מודה שאהדתי את מטרות התנועה הלאומית היהודית שבנייתה מחדש של פלשתינה הייתה המוטיב המרכזי שלה? הרעיון של גאולת פלשתינה נראה לי כהרפתקה מרתקת. ציפיתי בתקוה לראות את ארצו של ישו מתעוררת שוב מתוך האפר. כדי לחלץ את הארץ הזאת מידיהם של המוסלמים פנתה פעם הנצרות כולה כלפי המזרח. כמובן, לא ציפיתי למסע צלב חדש. לא חשתי רגשי איבה כלשהם כלפי הערבים. להיפך, חשתי צער עמוק ואהדה כלפיהם לנוכח הסבל שהיה מנת חלקם תחת השלטון הטורקי ועקב העושק שנעשקו על-ידי מעמד בעלי האדמות הפיאודליים. אבל הסכמתי עם לורד ססיל, סמאטס ולויד ג'ורג' ששחרורה של פלשתינה מעול הטורקים היה אחת התוצאות המעטות הראויות באמת שנבעו מ"המלחמה הגדולה". כבן לעם שהתנ"ך היה נר לרגליו, ציפיתי בתקוה לקראת התגשמות חלומם העתיק של היהודים. אך לא רציתי שהתחייה היהודית תבוא על חשבונם של ערביי פלשתינה. אילו ניסתה הלאומיות היהודית להתחזק באמצעות קיפוחם של הערבים, הייתי מוכן לתמוך במטרות הערבים.
יטענו כנגדי אולי שהאוביקטיביות של גישתי לבעיה של פלשתינה היתה פגומה עקב אהדתי הראשונית למטרות התנועה הלאומית היהודית. המנהיגים הערבים גרסו כך מיד כשנוכחו בטיבם של ההתרשמויות שלי שפורסמו בעיתונות האמריקנית. המופתי של ירושלים הוביל בהוקעה נמרצת בעיתונות הערבית בפלשתינה, סוריה ומצרים. אני כוניתי "שכיר של היהודים שנשלח להמציא תעמולה אנטי-ערבית". המסע בעיתונות למען גירושי מארץ הקודש היה ניסיון מובהק להפנות את תשומת לבה של דעת הקהל מההשלכות של ההתקפה הרצחנית נגד יישובים יהודים שלווים ולא היתה ראויה לכך שאטרח להפריכה. לא הפעילות העיתונאית שלי בארץ הקודש, אלא מידת אחריותו האישית של המופתי בטבח היא היתה אחד הדברים שדרשו בדיקה. לכן, לא הייתי מקדיש תשומת לב כלשהי לגינויים המילוליים שהרעיף עלי, היות ופשוט מילאתי את חובתי כאשר הצבעתי עליו בתור המושך המרושע בחוטים שתזמן את פרעות הדמים, אילולא התחלתי לקבל שיחות טלפון ומכתבים אנונימיים שאיימו לנקוט אלימות נגדי ואפילו להרוג אותי. ואלה לא היו איומי סרק. בשתי הזדמנויות נורתה אש נגדי על-ידי צלפים ערבים. הייתי חב את חיי לקור רוחו של ידידי, הקפטן מארק שוורץ, והנהג שלו, מנחם קטן, שהצליח לעקוף מארב אחד שהוכן באזור ליפתא, ומארב נוסף על יד בית לחם. בשתי התקריות, הצלחנו לעבור ללא פגע דרך מטר הכדורים שנחת על מכוניתנו. אך כאשר דיווחתי על המתקפה השניה למפקד המשטרה הבריטית בחברון, הג'נטלמן הזה, אותו קפטן סונדרס, העיר: "הייתי חושב שמחצית ההנאה של להיות עיתונאי היא להסתובב בלתי חמוש ובכל זאת לצאת מהתסבוכות האלה ללא פגע. ועוד יותר", הוא הוסיף, "למה הדברים הללו קורים לך? לא קיבלתי שום תלונות מעמיתיך העיתונאים בירושלים."
עם שובי לירושלים באותו יום עף דבר מה וחלף ליד ראשי בדיוק כשעמדתי להכנס אל המלון. ראיתי פגיון נעוץ במשקוף הדלת, מתנדנד. אילולא התנדבו כמה בחורים מה"הגנה" לשמש כשומרי ראשי, היתה מתייתרת הרמיזה של ממשלת פלשתינה (במחצית השנייה של ספטמבר) שהמשך נוכחותי בפלשתינה אינה רצויה.
לדעתי, העבירה שלי היתה שלא התיחסתי אל שום דבר כמובן מאליו. לא הסתמכתי על הודעות לעיתונות ממשרדי התעמולה של היהודים או של הערבים. תשאלתי את כולם, החל מהמופתי ועד הכפריים הערבים העלובים ביותר בארץ והבריונים הרצחניים בבתי הכלא של חברון וירושלים שנתפסו, כשהסכינים שלהם נוטפי הדם אחוזים בידיהם. רק כאשר סירבתי לקבל את ההסברים אודות התקוממות "ספונטנית" נגד היהודים, שהמופתי וסוכניו ניסו להלעיט בהם את הכתבים הזרים, ובכמה מקרים בהצלחה רבה, רק אז השמיץ אותי המופתי כמי שמשמש כשכיר של היהודים ורק אז הפכתי פתאום ל"פרסונה נון גרטה" בבנין הממשל. צירוף המקרים היה רב משמעות!
More
Less
Experience
Years of experience: 38. Registered at ProZ.com: Nov 1999. Became a member: Dec 2004.
Extensive experience in translation in the following fields: Art/Literary, Business, legal, press & media, history, Judaism, politics, social sciences, etc.
Full time, self employed, freelance translator - over 15 years' experience
Hebrew<>English - Native Hebrew speaker, native-level English.
- Extensive experience translating academic, legal business plans, executive reports, agreements, contracts, court rulings, etc.
Member since Dec '04
Expertise 